אסוציאציות קולנועיות על גישות טיפוליות
לאחרונה ראיתי את הסרט היפהפה "אהבה בימים קרים", סרט שהמקצב, העומק והמורכבות שלו מדברים בשפה "אירופאית". הוא פורש בפנינו לאט ובעדינות סיפור עשיר ומלא בדקויות. הוא אינו ממהר לשורות תחתונות נחרצות, הוא אמביוולנטי ועמום והוא "מרגש" אך לא במובן ה"אמריקאי" של המילה. בניגוד לסרטים אמריקאים שלעיתים לוקים ברדידות רגשית, הממהרים להציג בפנינו הצופים את המציאות בדרך מפורשת, לעיתים מניפולטיבית, מפעילים את בלוטות הרגש באופן מכוון ופשטני כדי להגיע לקליימקס ולהפי אנד המתבקשים.
הצפייה בסרט עוררה בי מחשבות על גישות טיפוליות שונות: הגישה האנליטית, שצמחה ושיגשגה באירופה, בוינה ובהמשך בלונדון, כאשר פרויד ולאחר מכן קליין העתיקו משכנם אליה (בגלל המלחמה ההיא), ובהמשך כמובן ויניקוט ודמויות בולטות נוספות. לעומתה הגישה הקוגנטיבית התנהגותית, שצמחה ושגשגה באמריקה ואנו ממהרים לייחס לה מאפיינים אמריקאים: רדודה, פשטנית, מהירה. עסוקה בסמפטומים ובפתרונם המהיר, משתמשת בפרוטוקולים, מתייחסת להווה ומתעלמת מהעבר, מהשלכותיו ולא ממהרת לעשות שימוש טיפולי בטרנספרנס, שהוא לב ליבו של הטיפול הפסיכואנליטי.
הרבה מאיתנו (כן, גם אני), ממהרים להסתייג באופן אוטומטי מהגישה הקוגנטיבית ההתנהגותית, בגלל כל הסיבות שמניתי קודם. אנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו כבמאים ותסריטאים אירופאים: עמוקים יותר, מורכבים יותר, מתוחכמים יותר, לא מספקים את הצורך של המטופל בהקלה מיידית מהסימפטומים, נייטרלים, מסתוריים, אניגמאטיים, פרשניים, מעוררי השלכות. נדמה שהתפתחה בחלקנו איזשהי פוזה פסיכואנליטית/דינאמית של חשיבות עצמית, שלא תמיד פוגשת את המטופל במקום המדוייק שבו הוא נמצא ולא תמיד מביאה אותנו כמטפלים למקום האותנטי והמדוייק שלנו כבני אדם שלקחו על עצמם את המשימה הכה חשובה של נסיון להבין ולהקל על סבלו ומצוקתו הנפשית של הזולת. במקרה זה אנו עלולים לחטוא בכשל אמפאטי שמתחפש למודעות עצמית.
בשנים האחרונות, אחרי שנים של עיסוק בפסיכותרפיה דינאמית, טיפול, קריאה והדרכה ברוח הגישה הקלאסית (עם נגיעות התייחסותיות ) מצאתי את עצמי מבקרת במחוזות חדשים, דרך לימודי היפנוזה, השתלמות ב-AEDP, קורס מיינדפולנס ובשבוע האחרון השתתפות בכנס של הסכימה תרפיה באוניברסיטת בר אילן, שהיה מרתק ועורר בי סקרנות להעמיק וללמוד את השיטה הטיפולית והתאורטית הזו. אני מוצאת כי הנסיון לכלול בתוך החשיבה וההמשגות הדינאמיות העשירות כ"כ טכניקות טיפוליות אחרות, פחות מסורתיות מצליח לקדם טיפולים ולהעשיר את החוויה האישית שלי כמטפלת מבלי לפגוע בעומק ובמקצועיות.
מתוך פרספקטיבה זו גם הקריאה שלי בטקסטים פסיכואנליטים קיבלה זוית חדשה, גיליתי למשל שבולאס, האמריקאי שהפך לאירופאי, הוא מטפל יותר אקטיבי, יותר נוכח, שההתערבויות הטיפוליות שלו הן לעיתים קרובות רדיקאליות יותר, מאתגרות את הטכניקה הקלאסית. יחד עם זאת הוא הוגה פסיכואנליטי עמוק ויצירתי וגם ההתערבויות שלו, שעלולות לעיתים להראות לצופה מן הצד כסותרות את הקו הפסיכואנליטי, מעוגנות היטב בהמשגות פסיכואנליטיות. בקיצור אינטגרציה במיטבה.
כמטפלים, אנו מאמינים מאוד באינטגרציה ומסתייגים מפיצול ודיכוטומיה, אנו שואפים לסייע למטופל להכיר בחלקי העצמי המפוצלים שלו ומאמינים כי דרך הכרות טובה יותר עימם ובתהליך טיפולי הוא יחווה עצמו באופן אינטגרטיבי יותר ורווחתו הנפשית תגדל. אם כך הם פני הדברים, למה אנו כמטפלים מפצלים מעצמנו את החלקים והטכניקות היותר קוגנטיבים-התנהגותיים. מדוע אנחנו שמרנים ונצמדים לדברים מוכרים ומסרבים להתנסות ולחוות דברים שונים, איפה הגמישות המחשבתית שאנו כה מטפחים ומעודדים בקרב מטופלנו?