ערב פרוץ הקורונה, נרשמה בהלה במרכולים לאורז ושאר מיני מזונות בתוספת האפיון הייחודי לרוח התקופה: אלכוג'ל ומסיכות.
זה החזיר אותי לערב יום השואה לפני מספר שנים עת מיהרתי לסופרמרקט השכונתי יחד עם בני הצעיר שהיה עדיין בגן, ושעריו של הסופרמרקט, מעשה שטן, נסגרו בפניי. עמדתי מיואשת יחד עם בני, נוכח שערי הסופר הנסגרים והתקיפות של השומר שסירב להכניסנו פנימה. הייאוש שעל פניי חילחל אל בני הצעיר שהחל למרר בבכי, שנינו ספוגים בתחושת חוסר אונים ושבר מול שרירות הלב של השלטונות שהחליטו שבערב יום השואה, דווקא אז, יש לסגור מוקדם את הסופרמרקטים, כאילו מדובר ב"בתי עינוגים" ולהשאיר אותנו בני ובנות הדור השני והשלישי לשואה מחוץ לשעריו, ללא פת לחם וגבינה לבנה. במבט לאחור ניתן להתייחס לסצינה הזו בחיוך, אך מבט נוסף יחשוף דבר מה אחר, משהו שאותו היטיב לתאר אמיר גוטפרוינד בספרו הקאנוני "שואה שלנו", משהו שאולי ניתן לכנותו תודעת קטסטרופה מפותחת, התחושה הכה שברירית של אנשים שהוריהם היו 'שם', שבכל רגע נתון מתקיימת אפשרות לקריסה, שהמציאות נינוחה ושקטה, ככל שהעין תופסת, אינה אלא אשליה. גוטפרוינד כותב על שנת 39 :
"השנה הזו מפחידה יותר מכל מה שיוכל אבא לספר לי על ה"אחר כך". כי שנת 39 דומה לשנים שאני חי בהן. בשנת 39 היו ליהודים מיושבי דעת דעות מתונות, היו להם דאגות שבכח התבונה לסלקן. אנשים נבונים סברו סברות, חששו, מצאו פתרונות.... הכל היה כה תבוני, "פרוגרסיבי", "מודרני"... שנת 39 היא השנה שייתכן שאני חי בה, מידי שנה. כל שנה אפשר שהיא 39...הכל בן רגע יכול להתהפך" (עמ' 127-128).
יולנדה גמפל, פסיכואנליטיקאית שעבדה עם ניצולי שואה ובני ובנות הדור השני והשלישי כותבת על "העברה רדיואקטיבית", היא מכוונת לתפיסות, אמונות ומחשבות שמחלחלות כמו חומר רדיואקטיבי שנטפל אל המבנה הגנטי ועוברות מדור לדור: כך מהוריי ששרדו אליי וממני לבני הצעיר. חזרה לימי קורונה בעודי משוחחת בטלפון עם חבר שרץ לסופר להצטייד ולכספומט כדי למשוך מלאי של כסף מזומן, אני בוחנת את תכולת ארונות המטבח ומונה 6 ק"ג אורז, 5 חבילות פסטה, 4 ק"ג קמח ועוד ועוד ומציינת לעצמי בסיפוק כי הוריי בוודאי היו גאים בי על התנהגותי הנבונה והמושכלת, לעולם לא מניחה לקטסטרופה לתפוס אותי לא מוכנה, לפחות בהקשר של המזון.
אסתי פלד בספרה "הבנות של אלה משם" המביא את סיפורי חייהן של בנות הדור השני כותבת שהטראומטיות היא חלק מהדור השני:
"המציאות הטראומטית שלא קרתה לנו אלא להם ואצלנו היא בתוך הדם. אתה מסתובב עם מין טראומה שלא קרתה...איך יכול להיות שאתה טראומטי אם לא קרתה לך טראומה, אם לא עשו לך שום דבר...אנחנו סוג של פוסט טראומטיים, ליתר דיוק טראומטיים בדם."
חזרה לימי קורונה והעוצר שמהדהד את זכרונותיה של אמי מבית היתומים בו שהתה אחרי המלחמה בהונגריה הקומוניסטית של תקופת המרד. אמי שהתייתמה בינקותה משני הוריה שנספו בשואה בילתה תקופה בבית היתומים וזוכרת את עצמה מתבוננת דרך חלונותיו אל הרחוב שבו עוברים הטנקים הרוסים ואת האיסור הגורף שהוטל על האזרחים לצאת מבתיהם וזאת על מנת לדכא את רוחות המרד ששררו בהונגריה. ועכשיו אני בתה הצעירה חשה דחף למרוד בהנחיות השלטון על הגבלת התנועה ולהפר את הנחיית הסגר/עוצר, זכר למשטרים אפלים ומדכאים.
מירב רוט במאמרה "העברה בימי קורונה" מתייחסת לפן הייחודי של טראומות העבר המתעוררות לחיים בסכנת ההווה. "במצבי סכנה וטראומה צפות ועולות הסכנות והטראומות מן העבר האישי, הבין אישי והבין דורי." במהמשך רוט מתייחסת באופן ספיציפי לשואה שאותה לא חוותה ישירות אלא כבת לאב שורד שואה, שחוויותיו בתקופת השואה מעצבות את תפיסת הקורונה שלה "הן מקרינות ממסך הקולנוע הישן אל זה החדש ומזינות אותו בחרדות ובתקוות, בספיקות ובאימה, בבלבול ובידענות כוזבת".
במאמר "אבל ומלנכוליה" קובע פרויד שאם אין לאני אמצעים להתמודדות עם האבל על האובייקט שאבד, צלו של אובייקט זה מוטל על האני. ההיסטוריון והסוציולוג איגנסיו לבקוביץ אומר כי בהעדרו של אני היכול לחשוב על האובדן שגורמים מחדלי המדינה ואלימות השלטון 'צל האובייקטים האבודים' מוטל על ה'אנחנו'. כך או כך יום השואה הזה המתערבב בימי הקורונה, קטסטרופה ממשית מההווה, מעוררת את הצל של האובייקט האבוד שנפל על האנחנו, על הקולקטיב, מטשטש במשהו את גבולות הזמן ומביא את העבר אל ההווה , את הקטסטרופה של אז לאפוקליפסה של עכשיו. ערב יום השואה השנה הלכנו הבן הצעיר, שהתבגר בינתיים, ואני לחלק חבילות הוקרה לשורדי השואה בגבעתיים שהם נכון להיום קבוצת סיכון מבודדת. למראנו ובניגוד לכל ההנחיות התקרבו אלינו כל השורדים שפקדנו ונטלו ללא היסוס וביד חשופה את השי בחיוך גדול נטול מסיכת מגן. חשבתי כמה גדולה הבדידות וקשה אולי יותר מפחד המוות מפני המחלה עצמה. עד כמה המחלה הזו הספיציפית תוקפת ומשתקת את המנגנון האינטואיטיבי הקיים בכולנו מול סכנה, להתקבץ יחד, להיות זה עם זה. או במילותיו של שורד שואה שהתראיין לאחרונה בטלוויזיה: אני לא מפחד למות, אני מפחד למות לבד, ללא אשתי ליידי שתחזיק לי את היד.