הגישה הפמיניסטית לפסיכותרפיה וטיפול בפוסט טראומה מורכבת

רשמים מסדנה של פרופ' לורה בראון

היום השתתפתי בסדנה שכותרתה "תובנות ומודלים פמיניסטיים חדשניים בעבודה עם פוסט טראומה מורכבת" אותה הנחתה פרופ' לורה בראון מבוסטון. טרם צאתי לסדנה סידרתי את שיערי "המרדן" עם קרם ששמו הוא "discipline" ושמתי לב שהדאודורנט של בניי מכונה "anarchy" , סוג של מידע שהיה עובר מתחת לרדאר המודעות שלי בכל יום אחר. גם היום כ-50/60 שנה לאחר שהתנועה הפמיניסטית החלה במאבק הכה בסיסי להכיר בנשים כבנות אדם בעלות זכויות שוות, עדיין ישנם מסרים חזקים, לפעמים אגביים, שמטיפים לנשים להיות מרוצות, מרצות, מסופקות ממקומן כרעיות ואמהות ולא יותר, בזמן שאת הגברים מעודדים להיות חזקים, שולטים, אנרכיסטים, מרדנים, סוג מסרים המכונה "גבריות רעילה" – toxic masculinity שגם גברים הם קורבנות שלו.

בעולם שבו האישי הוא הפוליטי והפוליטי הוא כ"כ אישי, כשפוליטיקת הזהויות היא מאוד נוכחת, שעניינים כמו מגדר, מוצא אתני, אוריינטציה מינית, עמדה פוליטית ועוד מכתיבים את האופן שבו אנו מתבוננים על אנשים, שלא לומר שופטים אותם, יש חשיבות לשיח שנותן מקום לאותם חלקים במטופל/ת, שמתייחס למגוון הזהויות שלו/ה, מה שבראון מכנה "זהויות מצטלבות" intersect identities. הכרה בכך שלזהויות של המטופל/ת יש משמעויות והשלכות על הנרטיב שלו.

הגישה הפמיניסטית לפסיכותרפיה (בקצרה ועל רגל אחת) שואפת בין היתר לשבור את הנרטיב שעושה פתולוגיזציה לא.נשים ששרדו והתמודדו עם טראומה, לא לתייגן כחולים/בעייתיים, לתת כבוד ולהשיב את הכח take back the power, ליצור תנאים בתוך הטיפול שיאפשרו לדרוש מחדש את הכח שנלקח מהמטופל.ת שחוותה טראומה reclaim the power, לסייע לה/לו למצוא את הקול האישי שלו ושלה, אשר הושתק או עוות ע"י אדם או באופן ממסדי. המסר הוא שהבעיה אינה באיש.ה עצמה (רבים ורבות מנפגעי טראומה חשים אשמה ובושה), אבל הפתרון בהחלט נמצא במטופל.ת ואנו מסייעים/ות לו לטפח את היכולת לריפוי/החלמה דרך יצירת תנאים מיטיבים ודרך זה שאנו מחזיקים/ות באמונה שיש במטופל.ת את היכולת לדעת מה הוא חש, מה הם רגשותיו, רצונותיו, מהו הקול האישי והאותנטי שלו. דרך אגב המגדר של המטפל/ת אינו קריטי בטיפול הפמיניסטי, מה שקריטי הוא העמדה שלו/שלה ותפיסת עולמה.

פרופ' בראון מתייחסת לשני מופעים שכיחים של מטופלים/ות עם פוסט טראומה מורכבת, מטופל.ת מאד מוצפ.ת וסימפטומתי.ת, ומטופל/ת מאד מצומצמ.ת, שמתקשה לדעת מה מרגיש.ה, חווה. שני דפוסים אלו מהווים מנגנוני הגנה והשרדות של המטופל.ת נוכח טראומה שלרוב התרחשה בתוך קונטקסט התפתחותי ובנוכחות דמות התקשרות משמעותית. נוכח ארועים טראומטים מתערערת ונשדדת יכולתה הטבעית של הילד.ה להעריך מי ראוי/לא ראוי לאמונו. מתקיימת דיסוציאציה, שהיא מנגנון הגנה, התנתקות מהחוויה של הסכנה ו/או מהזכרון השלילי, מהידע עד כמה זה מסוכן ורע בעבורי. כבני אדם אנו מכוונים באופן ראשוני לשמר קירבה לדמות התקשרות, זהו טבענו (בולבי, תאורית ההתקשרות), האינטרס הראשוני ההשרדותי שלנו הוא קודם כל להעדיף קירבה לדמות ההתקשרות, גם אם היא מזיקה או פוגענית. רעיון שמובא בהרחבה בספר betrayal trauma, the logic of forgetting abuse, של ג'ניפר פרייל.

בראון הציגה בפנינו תאוריה חשובה poly vegal theory, העומדת בבסיסה של תגובת הקיפאון נוכח פגיעה. לשאלה שטורדת את מנוחתן של קורבנות תקיפה, למה לא התנגדתי/ נאבקתי/ברחתי, המלווה תדיר ברגשות אשם יש הסבר ברמה הפיסית, לא מדובר בבחירה, אלא בתגובה אינסטינקטיבית/השרדותית שהיא שונה מתגובת ה- fight or flight, ויש לה מערכת עצבית שונה, הקשורה לעצב הוואגוס. היא מונה שתי סיבות לקיפאון: האחת לא לפגוע במערכת ההתקשרות עם הדמות המשמעותית והשנייה שמדובר בתגובה אינסטינקטיבית (לעיתים ניתן לראות אותה אצל בעלי חיים שעושים עצמם מתים נוכח התקפה מסוכנת של חיה אחרת). לומר למטופל/ת שהגוף שלה הגן עליה מלא להיטרף, שזוהי תגובה ברמה האינסטינקטיבית, זה לתת ניסוח מחדש לתגובת הקיפאון שלה, שיש בכוחה לשחרר אותה מחוויה של אשמה/בושה.

לסיום הסדנה הקדישה בראון זמן לנושא הכה חשוב של השימור העצמי וההתמודדות של המטפל/ת הפוגש/ת מקרים כל כך קשים. היה מרשים מאד לראות כיצד היא מדברת בתשוקה ולהט על הנושאים שעל הפרק. לשאלה שעלתה מצד משתתפות הסדנה כיצד היא עושה זאת היא מספרת בכנות על התמודדותה לאורך השנים ומדברת על הצורך החיוני של המטפל/ת לפעול מתוך חמלה וכבוד הן כלפי המטופל/ת והן כלפי עצמה. היא אומרת "being a therapist is not a life sentence" ומתייחסת בכך לחוויה הנפוצה של אשמה ובושה שעולה במטפל/ת נוכח חוסר יכולתה או חוסר רצונה לסייע למטופל/ת. לדבריה כולנו היינו רוצות ללבוש מידי פעם את החליפה של גל גדות (wonder woman ) ולהושיע את המטופל.ת שלנו, להיות גיבורות על, מסורות תמיד, ללא גבולות וללא סייגים, בפועל זה בלתי אפשרי ויותר מכך לא רצוי. מעבר לזה היא מעודדת את המטפלות/ים למצוא תחום עיסוק שיש בכוחו לספק ולמלא את משאביו, הנמצאים בסכנה של התרוקנות והתדלדלות נוכח תהליכים טיפוליים ארוכים, מתסכלים, תובעניים, הדורשים מידה רבה של אורך רוח וסובלנות.

המלצות לקריאה נוספת:

The pocket guide to the poly vegal theory / Stephen W. Porges

ג'ודית הרמן, טראומה והחלמה

Betrayal Trauma: The Logic ofForgetting Childhood Abuse/Jennifer J. Freyd