עיון במאמרו של בולאס The psychoanlyst's celebration of the analysand
כבר מרפרוף על הכותרת של מאמרו של בולאס the psychoanlyst's celebration of the analysand, שלא תורגם לעברית, עולה בי התהייה וההתנגדות האינסטינקטיבית, מה הכוונה לחגוג את המטופל? הרי מן הידועות שלא באנו לטיפול כדי להנות, באנו לעסוק בסבל ובייסורים, במצוקה, בקושי והעשייה הטיפולית מכוונת לכך, לתת מקום לכאב, להבין, לשקף ולפרש את הסימפטומים של המטופל המייצרים אצלו חוויה מצמיתה וקשה של מצוקה. בהמשך המאמר בולאס אכן מתייחס לכך שכמטפלים אנחנו באופן שגרתי מפנים את המבט לעבר התהליכים ההרסניים של המטופל ואל הטרנספרנס השלילי שלו. הוא תוהה מדוע נפקדת מהכתיבה הפסיכואנליטית התייחסות לתהליכים ייצריים כגון: אהבתו של המטופל, היצירתיות שלו, הישגיו וכוחותיו. בולאס חש שלעיתים ההתמקדות שלנו כמטפלים בקשיים ובהרסנות של המטופל נובעות מהעדפה אישית שלנו להשאר בתחום הבטוח של השיח הטיפולי, מה שנחשב כמתוחכם ומקובל יותר בקרב אנשי ונשות מקצוע אחרים. לדבריו מטפל/ת שנוקט/ת בקו הזה לרוב יעדיף לפרש את החלקים החיוביים ביחסו של המטופל אליו (האידיאליזציה כלפי המטפל, למשל), כסוג של הגנה המרמזת על היבטים שליליים של צרות עין, שנאה ותוקפנות. בולאס מציע כי בגישה כזו אנו עלולים לאבד חלק משמעותי מעולמו הרגשי של המטופל, רק משום שאנו חשים שלא בנוח מול ביטויי דחף החיים של המטופל. הוא מאמין כי עלינו כמטפלים, מתוך הבנה מלאה ושלמה של נפשו של האדם, להתייחס הן לחלק השלילי וההרסני והן לחלק החיובי בחיי הנפש של המטופל ואת זה הוא מכנה "לחגוג" celebratingאת המטופל.
נראה כי בולאס האמריקאי, מביא תפיסה שונה מהמסורת האירופאית, שלא לומר היהודית, שמתוכה צמחה הפסיכואנליזה. כבת למשפחה ממוצא אירופאי עם רקע שואתי חזק, אני בהחלט מכירה את התפיסה הזו שחגיגות הן לוקסוס ושהחיים עצמם הם סוג של השרדות, דם, יזע ודמעות. בכמה דוגמאות קליניות במאמר הוא מדגים כיצד הוא "חוגג" את המטופל הלכה למעשה ומה שמרשים בוינייטות הללו שהחגיגה לא מקלקלת את העומק של הטיפול, אלא מעשירה אותו ומוסיפה לו עוד אלמנטים משמעותיים.